אם הייתי כותבת משהו עכשיו הייתי כותבת על הקיץ הישראלי במרפאת השיניים.
שתי קומות של מדרגות לקומה שהחדרים בה בעיגול, מן מבנה ארכיטקטוני שנס ליחו עוד לפני שיבש עליו הצבע. כשאת באה לכאן לזמן שנקבע לך אין משמעות, וכדאי שתודי שהוא התפנה לבת שלך. זה בכלל היה נס, התור לאורתודנט נראה קצת כמו העונה הנוכחית של האח הגדול, חצאיות באורכים שונים מכנסיים באורכים קטנים, צמדים צמדים מתבגר והורה, חוץ משתי המתבגרות שבאו עם אמא שלהן ובדרך הן מטפלות באחותן הקטנה שיש לה אולי שמונה שבועות על פני הכדור.
עד לכאן לא דיברנו, היא בדיוק השכימה הנינג'ה וסבלנות לשמוע אותי ממש לא הייתה לה. נסענו בשתיקה יחסית. בוקר זה לא התחום שלה. כשהיא נכנסת ואני מיד קמה אחריה אומר ד"ר אזולאי "שבי אמא, לא צריך אותך עכשיו" ואני עונה לו בלב:"צריך אותי תמיד, גם הבכור שלי שאתה לא מכיר, הוא בתאילנד עכשיו והוא צריך אותי" וגם כשאני מרגיעה את עצמי לפני שאני משאירה אותם לבד אני אומרת לעצמי שלא צריך אותי. אבל זה לא נכון. צריך אותי אחרת.
על ספת ההמתנה אני מחליטה להיות יעילה, מוציאה מחשב ובתכל'ס מצוטטת למערכות היחסים במרחב. הבת שיוצאת אל אבא שלה והוא מרים את הראש, שהיה מושפל עקב מכנסיים קצרים מידי, שואל לשלומה, היא מחייכת בפה סגור והוא אומר לה, טוב שבאנו ואני רואה איך הוא אוהב אותה. נדמה לי שעל אמת. והאמא הזאת שכל מה שאני רואה ממנה הוא רגל חסרת סבלנות, מנענעת קדימה אחורה ושואלת בקול- עוד כמה זמן, ואני תוהה זמן למה? כי כמה זמן נשאר זה לא אנחנו יודעות. פתאום "חיים שלי, אני אוהב אותך אני חוזר אלייך תיכף" וזה החייל משמאל, ואני חושבת כמה שיחות הם מנהלים הפרטיים שלי בזמן שהם לא צריכים אותי. ובכלל במבנה הזה המעוגל לטובה יש רעש ושקט ביחד, וגם אצלי לקראת החפש הגדול הבא לטובה…
רעש ושקט יחד…מחשבות על הקיץ על הים…לא יודעת כמה זמן עבר אבל היא בחוץ. שותקת מסיבות אחרות. צריכה להתרגל.
אני פה אני אומרת לה. וזהו הביתה.
מורידה אותה ונוסעת עם המחשבות לשדר. ומניחה כאן את הלינק לשידור שהיה, מחשבות וגלגלי הצלה…
https://podcasters.spotify.com/pod/show/michal-sela/episodes/ep-e26bbgt