זה פשוט מכל כיוון אפשרי ומייצר מצב בלתי אפשרי.
בני נוער שלא יודעים מאיפה להתחיל ובעיקר מתי זה נגמר – עמוסים מכל כיוון אפשרי. אז נכון שהם לא היחידים שעמוס להם ושיגידו תודה שיש להם קורת גג מעל הראש ושילמדו לראות את חצי הכוס המלאה וגם יש ילדים באפריקה שאין להם מה שלמתבגרים שלנו יש. ונכון שגם ההורים עמוסים ועייפים ויוקר המחייה וכולנו רק רוצים להרגיש שוב בחיים. להפגש לצאת לטייל לבלות ולעבוד.
ועכשיו, מכיוון שהמתבגרים הם שלנו בואו נעצור את "משפטי הפרופורציה" האלה ונבין מה קורה להם מסביב.
בבית ספר, לוחות מבחנים עמוסים, כאילו לא הייתה בשנה שעברה למידה בזום. (פותחת סוגריים, בהכשרת צוות חינוך עירוני אמרו לי יועצות ומורות שהן מרגישות את השפעות השנתיים האחרונות בכיתה ועם זאת… משרד החינוך רוצה תוצאות, תוצאות = ציונים והן גם לא יודעות מה לעשות ואיזה מענים לתת)
עומס של רצונות והשגיות מסביב פוגש את העוצמות של גיל ההתבגרות ומדליק מדורה ענקית שיהיה לנו קשה לכבות אותה אם לא נהיה המבוגר האחראי. הרבה "צריך" צריך ללמוד, צריך לקנות, צריך שתעזרו בבית. הם חושבים שהרבה צריך. אני אגיד שהצפנו אותם. בלי התחשבות. בגיל, בעולם שמשתנה בחוסר הרצון שלנו להבין כמה פער יש ביננו לבינם.
אז אני אחזור למשפטי הפרופורציה, זה לא יעבוד. זה לא ייצר בהם מוטיבציה לקום לבית הספר וללמוד. הם כבר יודעים שכמו שיש בית ספר, באותה שנייה יכול לא להיות בית ספר והזום יחזור. הם לא מרגישים שהם צריכים להגיד לנו תודה על העובדה שאנחנו משלמים את המשכנתא. הם רוצים את השקט שלהם את הלבד את הפרטיות. הם רוצים שנניח להם. אבל לא באמת וגם לא לשם כך התכנסנו.
הם מחפשים את השייכות שלהם, למי למה לאיזה עולם? לזה שלא כבר לא יהיה יותר או לזה שעוד לא לגמרי מבינים מה יהיה בו. אנחנו בקו התפר, כולנו, והם הם פוגשים את התפר הזה בגיל ההתבגרות. הם מבינים שהדברים משתנים, הם חווים את העוצמות, הם צריכים (ועל זה אני אמשיך לחפור ולהתעקש) הם צריכים אותנו כמענה רגשי. הם צריכים ללמוד מאיתנו אמפתיה, והכלה, הם צריכים שנראה להם את הדרך פנימה לעצמם לחיבור, לאמת שלהם, הם צריכים שנעשה את הג'גלינג הכי מורכב בעולם. מצד אחד נסמוך עליהם שהם יודעים מה נכון להם ונשמור יחד איתם על מי שהם ומצד שני שנכוון. ואיך נכוון אם אנחנו בעצמנו לא יודעים בדיוק לאן זה הולך?, אנחנו בעיקר יודעים מה כבר לא יהיה ומנחשים מה כן.
אז ככה: נתחיל בזה שבבית מייצרים ודאות וביטחון ברמה הרגשית, לא ברמה החומרית. שומרים על איזון בתגובות שלנו כלפיהם לא מתפרצים ומוסיפים אש על אש. הבית נשאר מרחב צפוי. לא אמרתי נטול גבולות ובטח שיהיו אי הסכמות, התגובות, נא לשמור אותם- זאת הפרופורציה. נמשיך בזה שנדאג שיהיו לנו איתם שיחות על נושאים שונים ומגוונים שכוללות רגשות לא רק משימות. זמן ביחד של חוויות מחוץ לבית, אני יודעת שהם מתרחקים מחפשים מקומות אחרים, אם אנחנו רוצים להשאיר אותם קשורים אלינו גם בעתיד היותר רחוק, בואו נייצר מצע של חוויות, וכאלה שמתאימות להם וחלק שמאתגרות אותם. זמן קניות הוא זמן נעים (אולי למישהו) ואין בו שום דבר מאתגר. וכן. תתעקשו על זה. ולא לא כל שבת כמו שהם היו קטנים. גמישות וגדילה איתם כבר אמרתי? זה ממש על קצה המזלג, וליד המזלג, כף שמכילה ומבינה שהם גדלים ומחפשים ובודקים את עצמם.
או כמו שאמרה לי השבוע מתבגרת בת 16 בליווי אישי: "אם היא (אמא שלה) לא סומכת עלי אולי בעצם היא לא סומכת עליה ועל החינוך שלי מהבית"
לסיכום, עמוס פה עד כדי מוצף. לאנשי המקצוע לוויסות ההצפה קוראים הורים. לאנשי מקצוע ממש טובים קוראים הורים מחוברים, אלה שמעיזים לבדוק בעצמם פנימה ומשם מוציאים את הדברים. אלה שלומדים לחיות עם קו התפר, עם אי הודאות ומלמדים את המתבגרים שלהם וגם לומדים מהם. כשכל צד מקיים את חלקו בחוזה הלא כתוב.
שבוע טוב,
קחו זמן לחבק אותם קרוב אל הלב ופשוט לספוג קצת מההצפה והעומס שלהם.
נתראה בפוסט הבא. מיכל
אני אוהבת אותך!
מדהימה וכל כך חשובה שאת!
נדבר בקרוב !