חודש אל תוך החופש הזה, הלוהט, בכל רמה מכל בחינה, חצי שנה של טלטלה קיצונית, מנסה לשמור על נפרדות בינה לביני לבין הבית שלי אני מודה אני לא מצליחה. אני מסתובבת מלא ימים על הקצוות. ומשהו, בשגרת החופש הגדול, השעות ההפוכות העירנות בלילות מרגיע אותי. רעש שך ויכוחים על השלט או אני רעב או כשהעיינים שלי נעצמות למול סדרה מטופשת שראינו פה אלפיים פעם (אני מעדיפה החממה אם שאלת) משהו ברעש של בית עושה שקט פנימי, כשפתאום אני שומעת קול אוהב "אמא, קומי למיטה, יתפס לך הצוואר" או מדיח מפונה או כיור נקי או "אמא, אכלת היום?"
ואני נשבעת שלא עשיתי שום דבר חריג והם מתבגרים רגילים לחלוטין. ויש פה רגעי "אתם בלתי נסבלים" ורגעי "וואו אמא, את חופרת/מביכה/נושמת בקול"
אני חושבת שמה שעשיתי, שעשינו, זה להיות אנושיים. לתת לעצמינו את המרחב בבית שלנו, להתפרק לבכות לצחוק לריב לשמוח להנות…. אני חושבת שאני אנושית. וגם אמא. ואני משתפת את מה שקורה לי. גם כשהם רק לרגע כאן.. בדרך ל…. אני שואלת מה שלומם ומספרת מה שלומי.
מספרת מה שלום המדינה שלי, שאני אוהבת אותה כל כך וחרדה לה באותה רמה. לא, הם לא מסכימים איתי על הכל, יש פה שיחות ערות ולצערי או לשמחתי, יש להם תשובות לחלק מסימני השאלה שאני שמה.
חודש אל תוך החופש הגדול, חם ולוהט וקיצוני ואנושי. ככה בדיוק כמו שאני. ככה זה טוב. או לא. או לא תמיד. לפעמים זה פשוט מה שיש.
(מה שלא הפריע לי לשאוג פעמיים בעת סיום הפוסט ולהודות שזה לא ממש עם עוול בכפם…קצת עוול)
