מה נסגר עם העולם הזה?

זה כבר כמעט אמצע הלילה, אני סוגרת מטבח ובכור תוניס על הספה מאחורי. "אמא, " הוא לוחש אלי מהספה, הוא כבר גדול ממש לפי החוק, הוא עוד רגע במכינה ואחר כך בצבא. אבל כשהוא קורא לי ככה, ואני מכירה את הסאונד, זה סאונד , של מה נסגר עם העולם הזה? איך אפשר בכלל להתחיל להבין.

אני ניגשת אליו שמה יד על הראש לו. אני יודעת שאין לי תשובות ממש טובות. פשוט כי ללב כואב לא מתאימות תשובות של היגיון. הוא נותן לי לחבק אותו. אני לרגע לא אני, אני רק אמא שלו. זאת המשמעות היחידה שלי בעולם. אני מרגישה את האמהות שלי מציפה אותי. את כל הפחדים את כל החרדות את הרצון שהוא יהיה רגע קטן. עוד רגע. עלי. במנשא. אני מנהלת משא ומתן קצר עם היוניברס ומבטיחה לו שאני יכולה לשים את שלושתם עלי במנשא. זה לא כבד לי בכלל המשא הזה. רק שלא ישאל אותי מה נסגר עם העולם הזה, רק שלא יכאב כל כך. הוא נרדם ונשימותיו כבדות.

הוא ישן עמוק, ואני מותשת כמו אחרי שלושה חודשים של הנקה רצופה רק יותר ,כשזה עבר חשבתי שהקשה מאחורי. , עכשיו אני יכולה להתפנות מלהיות אמא שלו ולחזור אלי. אל פחדיי אלה המושתקים ביותר. אני תוהה איך הצלחתי לתפעל עד עכשיו 18 שנות אימהות. מי לוקחת את זה על עצמה? זאת דאגה בלתי פוסקת. הלו עולם- מה נסגר איתך?

ואני יודעת בוודאות שמה שנסגר עם העולם הזה בתקופה הקרובה זה אי ודאות. אני לומדת כבר שנים תודעת על, ולצערי הרב לא היו טעויות. כן, יש עולם שלם של סיבות. ואז נסיבות. ודברים קורים. חלק מהם הם ממש מכתוב. זה לא משנה את הכאב, זה לא. אז אני צועקת על העולם מה נסגר איתך. אי אפשר שיהיה פה קצת רוגע?

העולם בכבודו ובעצמו עונה לי- "אני, אני רק מסדר פה את הבלגן שבני אנוש עשו. אל תקחי את זה אישית, זה בני מינך, אתם משמידים את הכדור, עסוקים בחיצוניות שלכם, בלמי יש יותר גדול, בית יותר גדול, אוטו יותר גדול, חופשה יותר גדולה, חשבון אינסטגרם יותר גדול, להמשיך? " אני בכלל המומה שהעולם ענה לי. אז אני שותקת. העולם מתרחק כי עכשיו בדיוק דחוף לו להוריד איזה חצי מבול , אני שומעת את הצעדים שלו מתרחקים. לא! אתה תענה! יש לי הזדמנות של פעם בחיים. אני והמאסטר פייס טו פייס, אין מצב שאני מוותרת על האירוע.

"תמתין ," אני מצווה עליו, "שום דבר לא דחוף, " הוא עונה, "בדרום שלך כבר יש איזה גאון שרץ עם הג'יפ לשיטפון, אל תצטערי זה הוא בחר בעצמו, מכתוב אומרים אצלכם? גם אצל הילדים שלו והגרושה." אני עונה לו " את ההרצאה הזאת שמעתי כבר. תן לי טיפים. מה לעשות? אני אמא אתה מבין? לא אתה לא מבין בוודאות לא מבין. אני אמא שלהם. מאבא שלהם יש להם תא אחד, כל השאר זה שלי. אני מבוהלת, ממך מר עולם. בחיי, הם יוצאים החוצה מהבית ואני לא יודעת מה יקרה."

אוי, הוא נאנח. מה את רוצה שאני אגיד לך? את לומדת תודעה, תשתמשי בזה, את רוצה שאני אבטיח לך שלא יכאב להם בלב? לא יכול. את רוצה שאני אבטיח לך שהם יותר מוגנים מהשאר? לא יכול. מה את רוצה?

"אני רוצה שתרגע עם עצמך. מה נסגר איתך? " עכשיו הגשמים הופכים לברקים והם מעל הראש שלי. אני ארגע? אתם התחלתם, תאמיני לי ממש לא בא לי להיות עסוק בשיט הזה. אני ממש מעדיף להתעסק בהתפתחות ולא בגננות. אבל אתם, אתם לא זזים. לא נשארו הרבה ברירות, איך אומרים אצלכם, מה שלא יבוא במח יבוא בכח. ואני משקיע הרבה מחשבה על האיך. אני עדין.

עדין בתחת שלי אני חושבת. מה עדין מה? אבל מר עולם לא צריך שאני אדבר איתו. הוא עונה, מה שאת רואה, זה הפרומו. אני מחליטה לא לקלל לא בלב ולא בקול.

אז מה כן, תגיד לי רגע מה כן.

"כן, תביני שהאי ודאות שאת מרגישה היא כאן כדי להשאר. רק תביני איך את עובדת הכי טוב באי ודאות. תבדקי עם אלו שאת אוהבת ומנחה שהם יודעים שתהיה פה אי ודאות ומה הם עושים? זוכרת קורונה בהתחלה? אז עוד יותר. לא יכול להגיד לך כמה יותר. וחוסן מנטלי אתם קוראים לזה? אז כזה. לעצמך ולמי שסביבך הכי טוב באי ודאות. הכל יכול לקרות, תחשבי איך את מגיבה, מה את צריכה לחזק עוד, תשאלי את מי שמסביבך ואל תהיי מופתעת. תתאמני. "

אני אומרת לו בקול, "אז נתראה?" כל הזמן הוא עונה לי רק תשאלי את השאלות הנכונות.

בכור תוניס כבר בחלום האלף, יש בבית שקט של לילה, אני מתיישבת לכתוב להם בקבוצה המשפחתית:

"ילדים שלי אהובים, הכל יכול לקרות, לכולנו, אל תהיו יהירים, אין לי זה לא יקרה, בכל מקום, בכל מקום תשאלו את עצמכם אם זה מתאים לכם כי אתם? כי זה החברים? זה משמח אתכם? זה מקדם אתכם? תסתכלו מסביב. זאת לא הגנה במאה אחוז. אין מאה אחוז. יש את המאה אחוז שלנו"

פתאום אני שומעת אותו " אמא…" הוא לוחש ממש מתוך שינה. "אמא בואי לידי." מחפשת את מר עולם כדי שיגיד עוד משהו…אבל הוא הלך. מיטיבה את שמיכתו של הילד שלי שכבר ממש לא ילד, מביאה לי עוד שמיכה וישנה לידו את הלילה. בשבילי אני ישנה שם. עוד קצת לפני שהוא יהיה ממש גדול.