השיחה הפנימית שלי עם עצמי, על מתבגרים הנחיית קבוצות, מבפנים החוצה…

זה אולי הפוסט הכי חשוף שכתבתי בתפוצת נאטו, זאת השיחה הפנימית שלי עם עצמי, היא התחילה לפני שנה בערך כשבכור תוניס ואחיו החותר "יצאו" לעצמאות כלכלית, היו לזה כמה סיבות, הפעם הראשונה והאובייקטיבית, אכן היה צורך שהם יעבדו בשביל הפינוקים של עצמם. על באמת, זאת הייתה תקופה מורכבת כלכלית ברמה המשפחתית. ברמה השנייה באמת חינכנו לעצמאות, מחשבתית כלכלית וכזה…

 מכאן עלתה שאלת הרלוונטיות שלי אליהם, מה הם צריכים ממני, שני מתבגרים גדולים עצמאיים, נוהגים, מתפרנסים, דעתניים. איפה אני כאמא בתוך הדבר הזה? החלק התפעולי כמעט ונגמר וכמו שייחלתי לו המון שנים, חיכיתי לעצמאות שלי, פתאום נהיה ואקום. תחושת ריק, כי לא יכולתי או לפחות הרגשתי שיש מעט דברים שאני יכולה להגיד עליהם לא. זה הכסף שלהם הם מרוויחים אותו, איזו זכות בכלל יש לי להגיד להם מה לא, נגיד האם לקנות קייאק שהוא התחום שהחותר והבכור עוסקים בו באלפי שקלים זה חשוב? זאת השקעה שבכלל שווה להשקיע בה? איך אני יכולה לתת איזה שהן עצות לפיננסים בכלל? זאת תחושה שהלכה והתעצמה.

 העצמאות שלהם שכל כך חיכיתי לה הפחידה אותי. מי זאת האמא הזאת עכשיו? מה צריך ממני? בכלל צריך ממני? מה יש לי לחדש להם ואם בכלל, הלכתי והתכווצתי. הרגשתי את המרחק. בעיקר ביני לביני. ביני לבין התוכניות שלי. שקעתי לתוך המשימות של הבית. ניקיתי כתמים ממקומות שבכלל לא זכרתי קודם שהם קיימים. סידרתי ארונות זרקתי ופחדתי מזה שאני לא יודעת, חוסר הודאות הפחידה אותי ברמות. כאילו מישהו לקח את השטיח שעמדתי עליו ומשך אותו כל כך חזק שנפלתי. וכאב לי, מכות יבשות שהרגשתי בעצמות והייתי צריכה להמשיך ולתפקד. בעיקר בשביל עצמי.

וב"שאני", בעסק שלי קרה אותו דבר בדיוק, תחושת חוסר רלוונטיות, לא הרגשתי שיש לי משהו חדש להגיד, מצאתי את עצמי מודה להורים ולמנחים שבחרו להצטרף אלי למעט הדברים שעשיתי גם ב"שאני" הייתי עסוקה פנימה. וגם פה פחדתי, אני יודעת שהילדים שלי די תקועים איתי, אבל הלקוחות שלי? שוב שאלת הרלוונטיות. ומה נכון לי? התוכניות שהיו לפני חמש שנים לא נכונות לי יותר, לא רלוונטיות, ההצעות, המשפיעניות, ידעתי שנכון לי לשתוק. באופן יחסי לעצמי כמובן.

לאט לאט, כל הגם וגם התחבר לי. או כמו שאני אומרת בזמן האחרון, אל תסתכלי רק על חלק אחד של הכוס תסתכלי על כולה. היא גם חצי מלאה והיא גם חצי ריקה. אל תצבעי הכל בצבע אחד. היא גם וגם. החיים הם גם וגם. ובעיקר אני לא באמת יודעת מה יהיה מחר, אני יכולה לרצות לכוון להתכונן אבל אני לא יכולה לשלוט במה שהוא לא אני, לא על הילדים שלי, לא על הלקוחות העסקיים שלי, לא על ההורים בהרצאות ובסדנאות שלי. ובעיקר אני לא יכולה לפחד, כי כשאני פוחדת אני בטח לא רלוונטית

אני אשקר לכם בדיו מודפסת אם אני לא אספר שאת התובנה הזו עזר לי לראות בכור תוניס שיחיה. בעודנו יושבים לארוחת צהריים שלי ושלו שאלתי בכנות "מה אתה צריך ממני עכשיו? תעזור לי להבין, אני הולכת פה לאיבוד וגם סיימתי לכבס הכל…" והוא "אמא, אני צריך אותך, את המחשבות שלך, את העיצות שלך, את הדיעות שלך, את ההבנות שלך. וזה טוב לי שיש ביננו שיחות כאלה. גם אם אני בוחר אחרת. זה טוב לי שאת שואלת מה אני צריך ממך עכשיו, לפעמים אני צריך רק חיבוק של אמא, לפעמים את דעתך ולפעמים שתמלאי לי טנק דלק, אני יכול טנק דלק? "

וחשבתי מה "שאני" צריכה ממני עכשיו? (לא לפני שחשבתי לסגור את חלק העצמאות בחיי וללכת להיות מוכרת ספרים, אולי זה עוד יקרה, אולי אני אכתוב ספר, גם זאת אופציה) וגם "שאני" צריכה אותי, את ההבנות החדשות על גמישות ותבניות של חשיבה בגידול ובהנחייה של מתבגרים, את ההבנות שלי על מה הוא חוסן בזמן של חוסר דאות, את שיתופי הפעולה החדשים שבקרוב מאוד אספר עליהם.

איך הלי חברה שלי אומרת- אם יש לך מצגת שאפשר לעשות בה רק שקף אחד תכתבי "אין ואקום בטבע" והיא חכמה החברה שלי.

כי במקום שהרגשתי שיש ריק, היה חלל שהתמלא בדברים חדשים לא מתוכננים בהתחלה, שלקח להם זמן להתעצב ולהתגמש, חלקם עוד לא לגמרי מעוצבים לצורה הסופית אבל על כולם אני יודעת שהם עוד ישתנו ויתגמשו. כי ככה זה. כי זאת התקופה שלי של המתבגרים שלי ושל העולם הזה.

ולך, לך אני אגיד שתודה ענקית שקראת עד פה, ואבקש לדעת מה עבר לך בלב ובראש כשקראת….ואשאל אם להגיד לך כשההרצאה על מתבגרים וגמישות בהורות (שם ראשוני לגמרי) תצא לאוויר.

דש בבית בינתיים, מיכל