אני נכנסת לכיתה, 18 נערים בני 16 ושעה מסתכלים עלי בפרצוף משועמם עד תוהה, מה עכשיו יש לגיברת(הטעות במכוון) להגיד לנו? אנחנו כבר יודעים הכל. אני רק שואלת שאלה אחת "מה הופך אתכם לגברים?" והם עונים : א. "הכבוד שאני נותן ונותנים לי" ב. "איבר המין שלי (צחוק של מבוכה) ג. "גבר מלשון מתגבר, יש לי יותר אחריות" ד. "הצ'וצ'ות שעומדות אצלי בתור, את יודעת, בנות מתחרטות על בנים שהם שכבו איתם, בנים מתחרטים על הבנות שהם לא שכבו איתם" וזאת רשימה חלקית של התשובות.
ואנחנו מדברים על בני 16 שנולדו אחרי שנות ה2000, כולנו יודעים להגיד את המילים שיויון ותקרת זכוכית, רגשות וביטוי עצמי. אז מה קורה פה? האם לא זזנו בכלל?
ה19/11 הוא היום בו מציינים את יום הגבר הבינ"ל. זה יכול היה להיות עוד יום ביומן התאריכים שלא הייתי שמה לב אליו, אך מכיוון שבבית הפרטי שלי גדלים שני מתבגרים זכרים, בליווים האישיים שלי אני פוגשת נערים, בסדנאות להם ובסדנאות מעורבות . אני בוחרת לעצור רגע ולכתוב על התבגרות של נערים.
מי האדם שאנחנו רוצים שיצא לעצמאות מהבית שלנו? תנו לשים רגע את המתבגרים תחת הפנס שלנו. התרבות הולכת ומשתנה, המגדר הולך ומטושטש, לפחות למראית עין, ועדיין. עדיין יש תחושה שלהיות "גבר" דורש מילד הכשרה מיוחדת. מהי ההכשרה? חלקים ממנה אנחנו מכירים מצוין, עולם המסרים החיצוני, פרסומות מגיל כלום, צעצועים, צבעים והשיח המוכר של "אל תבכה כמו תינוקת" שמתחלף ב"מה אתה ילדה עם קוקיות?" שמתווסף ל"נו כבר יא הומו ממה אתה מפחד" ביחד עם "איזה מדהים הוא ממש מדבר על רגשות" כאילו זה דבר מפתיע או ייחודי.
הדיכוטומיה עוד קיימת, יש לנו ציפיות להתנהגות מסויימת מנערים ומנערות, בעוד האנרגיה הנשית והאנרגיה הגברית נמצאת בכולנו, ובחלקים של החיים לכל אחת מהן יהיה ביטוי. הרעיון הוא לאזן את הדברים ולא להשטיח ולהעלים אחת מהן, ולא לתייג אחת מהן כטובה יותר.
הגבריות שאני מדברת עליה היא בעצם המגדר הזה. שהפך כל כך מבלבל עם הזמן מצד אחד, מצופה לנהל עולם רגשי עשיר, להביע עוד צדדים ומצד שני עוד מצופה מהם לשלם בדייט הראשון. מצד אחד קבוצת השווים וטקסי צפייה בפורנו ומצד שני הרצון למערכת יחסים אינטימית. מערכת יחסים שבה אוכל להניח את הראש ולספר על היומיום שלי השמחות הכאבים ושאר אירועים ומצד שני, הציפייה שכנער אדע אגש אציע ואיזום מגע גם אם לא בא לי.
אחרי ארבעה מפגשים- אני נכנסת לכיתה, הם כבר לא בוהים בי. אני שואלת שוב, מה הופך אתכם לגברים? הם מחייכים, מחכים בשקט, יודעים שתשובות מהאוטמט לא יעבדו אצלי.
"אני יודע להגיד מה מתאים לי ומה לא" "אני יודע לבקש עזרה" "אני מבין שאם אני עסוק במה חושבים עלי זה לא מקדם אותי לשום מקום" "אני רואה את בת הזוג שלי כמו שאני רוצה שהיא תראה אותי".
הלמידה כללה הרבה שיח רגשי יחד עם הבנה של מי אני רוצה להיות שאהיה גדול, מה חשוב, מה השוני (אם בכלל קיים) בין נערים לנערות. ומפגש אחד שלם שהם היו נערות בעזרת הקלפים המעולים של מעיין קרת(https://www.maayankeret.co.il/product-page/%D7%9E%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%AA)
הורים, מייצרים שיח משועשע עד ציני ביחס לגבריות של בניהם המתבגרים מתוך מבוכה או רצון ליצירת קשר. אז לא ככה, גם כשהנער מספר על חברה או סטוץ, תשאלו: איך זה מרגיש? זה טוב לך? זוכר לתאם ציפיות? זוכר שגם לך מותר לא לרצות ולא להסכים?
יש לנו אחריות על הגבריות שלהם, גבריות זה לא ההפך מנשיות. תחשבו על זה. כל אחד מהם הוא אנושיות בפני עצמה.
לא פשוט להיות פה נער, פחות מדובר, פחות מתווך, יותר מאשים, הרבה ציפיות ואחריות רק כי הם בנים. ואפשר ורצוי אחרת. התבגרות גברית עם הרבה תקשורת מילולית.
ומה המחשבות שעולות עכשיו? אפשר להשאיר תגובה. אני אשמח ממש
מיכל.
ולמי שרוצה לקרוא את מסמך הAPA הנה הלינק https://www.apa.org/about/policy/boys-men-practice-guidelines.pdf