אני לא דג….

אני גם אמא, אני גם בן אדם

צהריים של שישי, סהכ אין שום דבר דרמטי בגליל העליון, בימים שבהם כל מה שדרומית לנו מטווח באמת שאין לנו זכות בכלל להתלונן הכל טפו חמסה וברוך השם.
ובזמן שהכל מטווח ומדווח אני, כהרגלי ומתוך תחושת מחויבות עמוקה, עומדת במטבח ומבשלת, אני הולכת אני חוזרת, אין אפ׳חד שמציץ מעבר לאי לראות מה איתי.
הדגים כבר נחים להם בריח חריף כזה…יש חלות קטנות, עוד רגע יטרקו את הדלת בכור תוניס ואחיו החותר. הבכור חוזר מיומיים מכינים למכינה שלא תכין אותו לחיים, כי בחיים יש עוד אנשים מלבדו, אני. ואם בשום שלב ביומיים האלה הוא לא סימס(שימו לב לסטנדרט הנמוך, לא טלפון, מסרון) וכשנפרדנו יום קודם, במכינה מרחק שעה וחצי נסיעה לכיוון הוא נופף לי מרחוק, אז יש מצב שהדג של שישי טובע ברוטב כי החותר הציף את הרגש הזה, שלא ממש מדברת אותו. זה שאומר, תראו אותי. אני גם אמא, אני גם בן אדם.(מעניין אם בן ארצי אמר את זה לשלמה ארצי בשיר הידוע או שזאת רק הייתה המשאלה של שלמה) ונסעתי את כל הדרך חזרה מלווה בתחושת הניפנוף. מאנפפת קלות באפי, מנגבת בחולצת האמא השפויה שטרחתי ללבוש. שתתמלא נזלת. לא אכפת לי.
ועדיין בשישי בצהריים, מחכה להם הדג. מעניקה לעצמי ציונים לשבח על איפוק.
עם החותר נפגשתי בבוקר כבר, לפני שהוא יצא להזיע, ככה הצטלבו דרכינו. היה צריך הקפצה ואני השתלבתי.
תוך כדי ההקפצה, החותר שעוד לא נוהג, העיר לי ששת אלפים פעמים על צורת הנהיגה שלי מצד אחד ועל האיטיות שלי מצד שני. לא עמדתי בקצב הרצוי שלו כדי להגיע מנקודה אלף לנקודה ב.
גם עבורו הדג טבע ברוטב.
אין כמו רוטב חריף כדי להוציא אגרסיות וגם כדי להתנקם באלגנטיות.
הדלת נטרקת, הבית רועד, בכור תוניס נוהם לעברי, משתף קלות כדי שאסתום ארוכות, החותר מגיע, מתיישב, לועס בשתיקה.
בסיום הארוחה הוא שואל מתי אוכלים בערב?
אני חושבת שהדג לא היה מספיק חריף כנראה. המסר לא עבר.
ואת ארוחת הערב כבר שמתי בתנור ואין לי דרך להחריף אותה יותר.
צלחות הולכות לכיור. ״תיכף, אני אכניס למדיח אמא, תיכף, מה הלחץ? ״ לחץ קל בחזה.
מתחזקת מעצמי ושוקעת מול נטפליקס בסדרה על אהבה ללא תנאים. וחושבת שאני, אני יש לי תנאים. אני פה בתנאי שתראו שגם אני פה. אני. לא השירותים שאתם מקבלים.
את השנצ המתוק של שישי מפר רחש של חיים, הנינג׳ה התעוררה, היא רוצה עוגת שוקולד ואם אפשר עכשיו ומיד.
מגלה את שרידי אישיותי ומסרבת לה.
בכור תוניס מודיע שנייה לפני הטריקה הבאה שלו שהוא הולך לטייל יחזור לארוחת ערב.
אחיו החותר שולח הודעה בקבוצה המשפחתית שנעיר אותו לארוחת ערב.
ואני, מחלקת לעצמי פרסים ומתנות על איפוק וחוסר שימוש בציניות.
בשעה שמונה ארבעים וחמש נכנס בכור תוניס.
אחיו החותר עם סימני שינה
ושניהם עם גרוגרת מפותחת וקול שהשתנה רוצים לדעת מתי אוכלים.
פשוט כי יש להם תוכניות לאחר כך.
עד כאן. על זה נאמר, פה נשברתי. במקום לשים חריף בדג שמתי חריף בפה. שישרוף גם להם קצת? למה שאני אשאר עם זה לבד.
ואמרתי ואמרתי ואמרתי.
ולקול חריפותי לא הייתה הבנה. אלא תהייה של הפרטיים ״מה יש לה זאתי? היא שוב עצבנית?״
ואז אמר הבכור את משפט המפתח. ״לא היית חייבת לבוא, זה כזה משנה אם את שם או לא״
צלחות הושארו על שולחן ערוך, אמרתי שיהיה לכולכם בתאבון.
הנעתי ונסעתי.
ולא אכפת לי שהחרפתי את המצב. אני לא דג. אני אומרת. תראו אותי. אני גם אמא אני גם בן אדם.

חזרתי אחרי שעה בול. התקרר הדג שקוראים לו אני. וכן. החריפות הורגשה. כבר לא היו תוכניות אחרות. הייתה שיחה. אמיתית ואמיצה שאני והתחושות שלי היו המנה העיקרית שלה.
וזה זה היה עבורי הקינוח.

כמה זמן זה יחזיק מעמד? לפחות יומיים.