אולי זה רק אצלי, אני מתגעגעת למתבגר ואנחנו גרים באותו בית….
השבוע בעודי מקפלת כביסות בחדר של בכור תוניס, אהוב הלב, נגמר לי האויר לרגע, הרגשתי את הדמעות ככה מטפסות לי במעלה הגרון. העיניים מתמלאות. והראש אומר לי, מיכל, הכל בסדר. מה קורה? ללב זה כמובן לא מפריע לרקוד בקצב מהיר. ואני מרגישה איך חיפוש זוגות של גרבי אלפקות טורקיז שמסנוורות אותי מהסל הופך להיות משימה בלתי אפשרית כמעט.
אני מתחילה לשחזר את כל השיחות שלנו בשבוע האחרון, ומגלה ששיחות זה לא משהו שאפשר לקרוא להחלפת המידע של "מתי אתה הולך? מתי אתה חוזר?"
אלפקה אחת יוצאת מתוך הגרב, לרגע אני ממש מפחדת שהיא עומדת לעשות את מה שאני חושבת שאלפקות עושות בדרך כלל- היא עומדת לירוק עלי. והפולנייה שבי מערבות ביאליסטוק הרחוקה גם ממש מוכנה להבין למה. פתאום יש לי תחושה שכל השבוע הייתי ביקורתית ושיפוטית וחסרת סבלנות.
זה לא מה שצמר צח עשתה (ככה קוראים לה, אחרי הכל הגיעה מהאנדים). צמר צח יצאה מהגרב ועשתה כנראה את מה שהיא ברה לעשות בעולם. לרגע היא עטפה אותי בצמר טוקריז ורוד שלה. והסתכלה עלי במבט חום ורך. משהו מהרוך הצימרי ומאויר ההרים שהיא הביאה איתה לתוך העיטוף הזה, הצליח להרגיע את הסערה הדמעתית שעמדה להשתולל.
לרגע נשמתי, והסתכלתי עליה, ואמרתי לי. אני פשוט מתגעגעת אליו. לבכור תוניס. אני מתגעגעת לימים ארוכים של ביחד. אני מפחדת מהמרחק. צמר צח פתחה רחב את העיניים והטתה ראש שמאלה.
"צודקת אמרתי לה, זה יוצא לי עקום, במקום להגיד לבכור תוניס מה כן ומה אני מרגישה, יוצא לי מה לא, ולמה וכמה ואיפה אתה"
אמרה לי "שמאלה, מיכל סתכלי שמאלה שם הזוג שלי חברי אותי אליו, אני רק גרב, לא המנטורית שלך."
תמתיני, אמרתי לה, את רק גרב. אבל במרחק הודעה יש ילד אחד, וכתבתי לבכורי, שאני מתגעגעת ואוהבת וסומכת עליו וסליחה אם זה יוצא לי עקום. השמטתי את השיחה עם הגרב מההודעה, גם ככה הוא חושב שאני קצת הזויה.
והוא ענה. "חחחח, יא מלכה, אני מת עלייך" ולא היה צריך הרבה יותר מזה כדי שארגע.
מאז עוד לא ממש נפגשנו, אבל את צמר צח זכיתי לפגוש פעמיים, פעם בסל הכביסה המלוכלכת ופעם בסל הכביסה הנקייה.
אם נתקלתם בפוסט ברשת ואנחנו עדיין לא מכירים- אני מיכל ואני עוזרת להורים למתבגרים להגיע לעצמם, להבין את עצמם ואת ההורות שלהם, עם כלים כדי להתמודד עם החיים היומיומיים וגם עם אירועים יוצאי דופן. וכל זה כדי להתקדם להבין ולייצר מציאות חדשה. אני עושה את זה מעל שני עשורים וכאן, על ידי כתיבה יומיומית עוזרת גם לי.
